<h1>מגן אבות להמאירי — הענין הארבעה ועשרים</h1>
<h2>דף כה:</h2>
הוא שאנו נוהגים לומר אבינו מלכנו בשבת של ראש השנה ושל עשרת ימי תשובה, והם אינם נוהגים כן וצווחים עלינו היאך אתם מתפללים בשבת תפלה של שאלת צרכיו של אדם, ולא ניתן השבת לתפלה של שאילת צורך, אלא לתפלה של שבח והודאה וקדוש יום השבת וזכירתו.
נמתי להם והלא אף הימים טובים לא ניתנו לתפלה של שאלת צורך, אלא לתפלה של שבח והודאה וקדוש היום טוב [וזכירתו] כשבת. וא"כ בראש השנה עצמה וביום הכפורים עצמו היאך אתם נוהגים לאמרו, אלא שהדבר ידוע שעשרת ימים אלו נתנו לתשובה וברבוי כל מיני תפלות מה שלא הותר בשאר ימים טובים. וכן הותרו בהם דברים שלא הותרו בשאר ימות השנה אף בחול, שהרי אמרו (ברכות ל"ד.) אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות, ובכאן נהגו רוב הגאונים להוסיף בכלם חוץ מברכת רצה. והרי יש בהם שאלת צורך על החיים ועל הפרנסה מפני שאותם הימים נתיחדו לתשובה ולרבוי כל מיני תפלות. וכן התענית שנאסרו בכל יום טוב, נהגו הרבה מן הגאונים והחסידים להתענות בראש השנה ואפי' חל בשבת, וכן בשבת של עשרת ימי תשובה ולהרבות בתפלות וצעקות ובכל מיני הכנעות ונסח דברי הגאונים בענין זה כבר נהגו להתענות ולהרבות בתחנונים בימים אלו בין ביו"ט בין בשבת, ואם כל ישראל יכולים לעשות כך הדבר נאה וצריכים הם לכך, וכן המנהג בשתי ישיבות. ואע"פ שאנו חולקים בענין התענית, בעניני התפלות מיהא אף אנו מודים בכך. ואף לקצת הגאונים מצינו שהתירו בלילי אשמורות לקום בהם ולהתפלל כבשאר הלילות, ואין כאן חשש הטיה שאימת צבור עליהם ולא חשש בטול עונג שבת, שימים אלו לא נתנו אלא להכנעת ושבירת יצר, אלא שהזהירו שלא לעוררם בהקשה על הדלתות מחשש איסור השמעת קול, ואע"פ שאנו מתירין השמעת קול אלא א"כ כמין של שיר ושל שמחה כמו שבארנו בסוף עירובין וכמו שכתבנו בזאת המחברת, מ"מ שיטת הגאונים כך היא. והרי מ"מ התירו להתפלל בלילי שבת שבהן כבשאר הלילות, והדבר ידוע שיש בהם כמה דברים של שאלת צורך, ואע"פ שקצת הגאונים כתבו בענין זה שצריך שלא יאמרו באותן התחנונים דברים של שאלת צורך אלא דברי שבח ורצוי והודאה להשם, מ"מ רוב הגאונים מתירין סתם באותן התחנונים של שאר הלילות בעצמן, וכן הדין, שאם התירו בטול העונג וסבל הצער כל שכן שיתירו רבוי של תפלות בכל מין שבהם. וכן קצת גאונים כתבו בענין התוספות שנהגו להוסיף בשלש הראשונות ושלש האחרונות, שלא אמרו אל ישאל אדם צרכיו וכו' אלא בצרכי יחיד אבל בצרכי רבים מותר, ומתירין להזכיר כל צרכי רבים בתפלה אף בשבת. ואע"פ שתפלות י"ח בלשון רבים אמורות, ואעפ"כ אין אומרי' אותן בשבת, באלו הדין שכלם נתקנו לתפלה שבכל יום והויא לה דרך [חול] וכן שנתקנו להיות כל הצריך לאדם שגור בפיו כדי שכל שיצטרך בפרט לענין אחד מהן יהא נותן לבו עליה ומרבה בכונתו, והוא שאמרו (ברכות כ"ט.) שאם בא לומר מעין הברכה בכל ברכה וברכה אומר, הכל לפי מה שצריך לו והרי זה כצרכי יחיד. וכן כתבו הגאונים שאעפ"י שהשבת נאסר בכל מיני הספד ובכל ענין של קינה, בשבת איכה התירו לקונן בצבור דרך הכנעה ושבירת היצר מפני שיש בזכירת החרבן והתאונן על הצרות שאירעו באותו זמן חלק משרשי התשובה, וכל שעיקרו לתשובה ולהכנעה הותרו שאר התפלות אגבן, וכ"ש בימים המיוחדים לכך והכל נגרר אחר העיקר.
אח"כ גלגלו עלינו מה שמצאו בספר העתים לרבנו אלברצלוני בנסח זה. נהגו בקצת מקומות לומר אבינו מלכנו בשבת שבכל עשי"ת ואנן לא חזינן הכי, וכל שאומרו טעות הוא בידו, שאף שמנה עשרה שהוקבעו בתלמוד נאסרו, כ"ש אבינו מלכנו שלא מצאנוה רמוזה בכל התלמוד.
נמתי להם דברי הרב נמשכים אחרי האוסרים, ואנו כבר בארנו שאין דמיון לימים אלו עם שאר הימים אף לשבת ויו"ט שבהם, שימים אלו נתיחדו לתשובה וכל מיני התפלות הם הערה לתשובה והכנעת יצר. ואע"פ שנתערבו ביניהם קצת דברים של שאלת צורך הכל נגרר אחר העקר, ומה שאמר הרב שאינה רמוזה בכל התלמוד, הלא הוא נמצא עמנו פה במסכת תענית והוא שאמרו שם מעשה ברבי אלעזר שירד לפני התבה אמר כ"ד חניות ולא נענה ירד אחריו ר' עקיבא אמר אבינו מלכנו חטאנו לפניך ונענה, הרי תפלה זו היתה ידועה אצלם כתפלה חשובה. וכן הדין מפני שעקרה לתשובה וליחוד השי"ת ושאלות כלליות להעמדת העם הנבחר אשר בקיומו שישגב שמו של הב"ה ית' שמו וית' זכרו. ואע"פ שיש בקצתם דברים של שאלת צרכים, הואיל ואינם צרכי יחיד אלא צרכי רבים דרך כלל מותר, וכן שהכל נגרר אחר העקר שהוא התשובה והכנעת היצר ויחודו של הקב"ה ית' ושבח והודאה. וכיוצא בזה אמרו בתלמוד המערב (ירושלמי שבת פט"ו ה"ג) ששאלו שם מהו לומר זוננו פרנסנו בשבת והשיבו טופס (ברכתו) [ברכות] נינהו כלומר שמאחר שעקר ברכה אינה לשאלת הצורך אלא תפלת בנין ירושלים אע"פ שיש שם דברים של שאלת צורך, נסח דברים הוא ושיפורו דברכה והכל נגרר אחד העקר. וע"כ נראה לי שסמכו לומר בה כן כמה פעמים הרחמן ומוסיף בהם כל אחד כפי רצונו, לפי מה שרואה כל אחד בעצמו מה שצריך לו, מה שאין כן בשמונה עשרה שכלם עקר כונתם ותקנתם לשאלת צורך כמו שבארנו, ומתוך כן לא ראינו מי שמוחה בכך, אלא כל אחד מרבה בהם כפי מה שרואה שצריך לו בשבת ויו"ט כבחול, וכן הדין והענין בנסח תפלה זו אבינו מלכנו, ומתוך כך אנו נוהגים לאמרה, והמנהג נאה ומתקבל בעינינו, ואין אנו רואים בכך שום סרך [אסור] ורחמנא לבא בעי.
